דף הבית
אבי, לזכרך
פרופ’ בעז (יכין) פופר 15.1.27-27.12.12
אבא יקר שלי:
אין עוד כמוך בעולם. לא בזכות גאוניותך הרבה, שנינותך, היותך איש אשכולות אמיתי, ציוני פטריוט, מלח הארץ. לא בזכות הפרסים הרבים. לא בזכות היותך היחיד שזכה ב- 3 פרסי בטחון ישראל, ועוד אחד משותף. לא משום שהקמת ברפא”ל את היחידה האלקטרומכנית. לא בזכות כל ההמצאות והפטנטים שלך, ולא בזכות שהיית מרצה דגול בטכניון.
בזכות היותך האבא שלי. זה שקם באמצע הלילה להסביר לי עוד נוסחה בפיסיקה או משוואה מתמטית, או כשלימדת אותי פסוקים מהתורה בע”פ, ללא ספר תנ”ך מולך מאחר שידעת את כל הספר בעל פה. כולל סימני הפיסוק. אז, בתקופה שעוד למדו פסוקים בעל פה .
בזכות טיולי השבת המשפחתיים, כשיחד טיפסנו שוב ושוב לפסגות ההרים, הר תבור, מגידו ואחרים, קטפנו פטריות, או חרובים, על פי העונה. כשכבשנו כל יום אוורסט חדש. כשנפגשנו מדי שבוע בבית קפה ושוחחנו על הכל. קצרה היריעה מהכיל .
ובחמישי שעבר, כשהתלבטתי אם עכשיו או אחר כך לנסוע למיטת חולייך, בגשם זלעפות, בדחף אינטואיטיבי, לא דחיתי, נסעתי. מתפללת שלא תקרה תאונה בדרך. בכביש נסעתי בתפילה, שעה ארוכה מנחשת את דרכי, לא ראו ממטר… הגעתי בשלום, שומר פתאים ה’, או אולי שליחי מצווה אינם ניזוקים? כך או כך, רכנתי מעליך אבא, ואתה, הושטת את ידך וחיבקת אותי כה חזק “אור” קראת בשמי. עדיין זיהית. ואני בכיתי ובכיתי, והאחות שנכנסה לחדר אמרה : “זה לא טוב”. וחיבקתי ונישקתי ואמרתי לך כמה אוהבת, ואיזה אבא טוב היית לי. והמשכתי לאחוז בידך, לנשק את מצחך. והתקשיתי להרפות. כבר קודם נפרדתי. ואמרת לי עד כמה אני דומה לך. כמוך. חזקה, נחושה. והפעם, משהו בחיבוק העז, בכל זאת, היה אחר. נפרדת ממני. מאותו יום כבר המורפיום השתיק אותך. עיניך הכחולות היפות, החכמות כל כך, בהו לא בהו, לשניות היה נדמה שאולי, אך לא. לא זיהית. איזה מזל אבא שהגעתי בלילה הסוער ההוא. ואתמול, שוב נישקתי ונישקתי ובכיתי, עד הרגעים האחרונים החזקתי את ידך הגרומה הבצקתית. משקלך אולי 30 ק”ג. החזרת נשמתך לבורא. הייה שלום אבא אהוב שלי, אתה בנשמתי תמיד. לנצח. אוהבת אותך. אור שלך.
*********************************
*********************************
יש אנשים כמוני, שתכנון וגבולות “עושים” להם את זה בחיים -עבורי “גבולות” משדרגים, משפרים, מֵקֵלים, גורמים לחיוך!
שנה טובה ומוצלחת, שמחה והגשמת חלומות, אור
**********************************************
יש לי ארבעה חתולים בבית, עוד שניים שגרים בחוץ אך מרבים לדור במעוני בכל זאת, וכלב אחד.
כשאני חוזרת מהיעדרות ממושכת מהבית (נגיד… יומיים), שלושתם רצים לקראתי כששומעים את מכוניתי. לכל החושבים שחתולים אינם נאמנים – טעות ! הם מבטאים שונה את נאמנותם. הם שונים זה מזה. יש שמתקשרים במידה רבה יותר עם הסביבה. נכון, הכלב מביע את אהבתו במידה עצומה. הוא נכון לספוג כאב ולא להגן על עצמו. (קל לי לכפות עליו תרופות כשנדרש, לעומת החתול השורטני, שמסרב שאפלוש לגופו מבלי רשותו). אך כשאני חשה לא בטוב – חתולי מרגיש והולך אחרי לכל מקום. כשהייתי בהריון – הלך אחרי לשכנה, חיכה שעות עד שיצאתי וליווה אותי הביתה. כך גם בצעידות שנהגתי לעשות בזמן ההיריון. כפי הנראה הוא חווה אותי כשרויה במצב לא רגיל הדורש את הגנתו. יש לנו סימן לפיו הוא קופץ ונח עליי באשר אהיה. בבוקר הוא מעיר אותי בטפיחה עדינה על פניי. הוא מכיר את כל הרגליי. לעומתו החתול השני – לוקה בחוסר תקשורת בולט. הוא ממעט להסתכל בעיניי. אך גם הוא רץ למכוניתי כל פעם שאני מגיעה. מי שלא מגדל חתול ו/או כלב אינו יודע שמחה וקבלה מהי. ממליצה בחום!
לזכרו של בועז פופר
לפני מספר ימים, בפגישה עם חבר, שמעתי ממנו שבועז נפטר לפני חודשיים. שמעתי ונחמץ ליבי. לא כל כך מעצם הפטירה שהרי זו דרכו של עולם, אלא, מכך שלא ראיתי שום איזכור של זה בשום מקום. ברפאל, למיטב הבנתי, היו צריכים להוריד את הדגל לחצי התורן באותי יום ולפחות לפרסם הודעת אבל. אולי עשו כך, אז אני מתנצל! עכשיו, אני מרגיש שאני חייב לכתוב כמה מילים. כאלו שאני מקווה שייזכרו.
בימים אלו סיימתי לכתוב ספר שעוסק בשנים הראשונות של פיתוח אמל”ח ליבשה ברפאל. פעילות שהיה לי חלק בה. אבל, אני, את חיי המקצועיים ברפאל התחלתי במחלקת אלקטרומכניקה של בועז פופר שלו אני חב את כל מה שאני יודע על פיתוח ועל להיות מהנדס. סיום הספר שכתבתי עוסק בכך ואני מביא כאן בשלמותו את הפרק הזה.
באותם ימים, אלו ששם התחיל הסיפור, עדיין לא היה מחשב. אפילו לא מעבד תמלילים במשרד. הבנות (יהודית, שולה) הדפיסו כל דבר. והמשרד היה אוסף ענק של תיקים עם ניירות. יערות גדולים בטח הושמדו לשם כך… אין קבצים שאפשר לפתוח ולראות מה היה. הכל בזכרון בראש.
קשה אמנם להאמין שהיתה בכלל פעם תקופה כזאת, אבל, זו עובדה… להרבה מהנדסים היה על השולחן לוח שרטוט קטן. כולם, כמובן, גם ידעו היטב לשרטט סקיצות ביד חופשית. חסר לך שלא… היינו יושבים אצל בועז בדיון, עם לוח גדול, מעלים רעיונות, ואיך תסביר אם לא ידעת לשרבט?? בועז עצמו היה מפליא ברעיונותיו ובדרכי הצגתם. אחר כך, בתקווה שהבינו, היו המהנדסים הולכים לעבוד בחדרם.
סגנון העבודה של המהנדסים, בגלל יחסי הגומלין שלהם עם בועז, היו משהו מיוחד. לא היה מהנדס שלא העריך את יכולותיו המיוחדות של בועז גם כשלעיתים הן היו קיצוניות במיוחד. כל הזמן היה צורך להוכיח שאתה “שווה משהו בתור מהנדס”. מהנדס אצל בועז זה אחד שיש לו רעיונות לא שגרתיים, אחד שגם מבין מה בועז בדיוק מסביר, אחד שיודע להסביר מה הוא עצמו מציע הן בדיבור, אבל, גם על הניר – הן בעזרת איזה פתוח אנליטי רלבנטי והן בעזרת יכולותיו שבהנדסה תיאורית…
גם בהמשך, לאחר שכבר נראה היה שסוכם מה עושים, זה היה שונה ומיוחד. אין היום דברים כאלו וגם אז בעצם לא היו במקומות אחרים. ואני אומר את זה באחריות מלאה!
בשעות הערב המאוחרות, או הלילה, כשכולם כבר הלכו מזמן, היה בועז הולך לעבוד בעצמו בחדר השרטוט של המחלקה. זה היה חדר גדול במיוחד עם כעשרה לוחות שרטוט, (מכונות קולמן, למי שזוכר) גדולים מאד, עליהם היו מתורגמים לשפת השרטוט הרעיונות של המהנדסים. אלו שעליהם דובר מבעוד יום. היו לנו שרטטים מעולים (ברקו, מוסקוביץ, לאה.. ) שהלכו איתנו הרבה שנים.
נחזור לבועז בחדר השרטוט. הוא היה עובר מלוח ללוח, מתעכב אצלו ככל שצריך והיה משאיר, בעט אדום את “רשמיו” ממה שראה עליו. בבוקר, כמו למסדר בוקר, היינו כולנו מתאספים שם, בחדר השרטוט, ועוברים אחד לאחד על כל לוח, מסתכלים על ההערות, מתווכחים, ובעיקר לומדים ומפנימים. ההערות של בועז היו בכל המישורים, החל מהרעיון ההנדסי, עבור בחישוב החוזק והתדירות העצמית וגמור בהנדסה תאורית. בכונה אני לא משתמש במילה “שרטוט”. זו היתה ההנדסה התאורית בהתגשמותה. חסר היה למישהו שתהיה טעות בקו החדירה בין שני גלילים או בין קונוס לגליל. אני מפנה את הקורא הסקרן לראות שרטוט של חור כניסת אויר של “פילון”, גליל חודר לתוך קונוס בזוית מרחבית…
תוצאת ההתכנסויות האלו בבקרים, תופעה שנמשכה שנים, היתה שכולם הכירו כל מה שכולם עושים, כולם למדו משגיאות של אחרים, והעיקר, כולם למדו את תורתו ונסיונו וחוכמתו של מוחו הקודח של בועז. אני לא הכרתי בכל שנות חיי כמהנדס מישהו שמשתווה לו ברעיונות ובניתוחם. וגם לא בדרך שהעביר את זה לאנשיו. ואנחנו ספגנו את זה הרבה שנים, כולנו. כל מהנדס, מהרגע שכף רגלו דרכה במחלקה. וכמובן שבזה לא הסתיים הענין. היו הדיונים המקצועיים אצל בועז בחדר. באחד על אחד (איזה פחד) או בחברותא. כל דיון, כמו אצל האפיפיור, עד שיוצא עשן…
אז ככה למדנו להיות מהנדסים. כולנו. כל מי שעבר בכור ההיתוך הזה. ולא סתם מהנדסים. לדעתי, ובמלוא הצניעות, מהנדסים מיוחדים. כאלה שלא מפחדים מחדשנות, כאלו שיודעים איך מסתכלים על בעיה, כאלו שיודעים שאין פיתוח ראוי לשמו ללא הניתוח האנליטי הנלווה, שיודעים איך עושים ניתוח הנדסי ואיך עושים נתוח אנרגטי. איך בכלל חושבים. איך מציגים פתרון.
אני יודע, ושידעו גם אחרים, שמהמחלקה הזאת יצאו מיטב המהנדסים. אפשר היה למצוא אותם אחר כך במקומות הכי הכי על פני כל רפאל. ואחר כך גם באלביט ובתעש ובייזמות הפרטית. והיזכרו בבקשה באחדים: צבי ע, יצחק פ, יוסי ל, שמוליק ר, אורי ח, עוזי ט, דני ס, ש ליס, ג’ירסי, רפי כ, דני ח, אריה א, תמי י, אבי ל. אז במלוא הצניעות, מישהו מכיר עוד ריכוז כזה?
בועז פרש מרפאל בתחילת שנות השמונים כמדומני. אף פעם לא עסק ב”פוליטיקה”. רק בהנדסה. איש מיוחד מאין כמוהו! רפאל לא השכילה לשמור עליו אצלה… אין לו גם למיטב ידיעתי מקום ב”פנתיאון” של רפאל. וזו בפירוש עוד סיבה למה אני כותב!
יהי זכרו ברוך.
דן רוגל, יולי 2013
התרגשתי מאוד לקרוא את דברי דן רוגל, תודה. אור
שלום לך
זכיתי להיות סטודנט של ד”ר בועז פופר, עבדתי עימו ברפא”ל בהיותי קצין תחמושת בחיל האויר, וכן הייתי לקוח שלו בחברת הייעוץ לצרך פיתוח מנגנונים ייחדיים.
כיום אני מחפש תחליף לבועז לייעוץ בנושא מנגנונים דינמיים בהם שלט. אולי אחד מעובדיו לשעבר?
האם את מכירה?
אשמח לקבל הפניה. גם לי הוא חסר.
בברכה
משה רותם
0544-520-174
הצד הספרותי חלש אצלי לכן 2 מילים
היה גאון
תודה רבה לך על מילים מחממות לב, אופטימיזציה של 2 מילים. מסכימה לחלוטין.
שבוע טוב,
אור רפפורט, בתו