טעימונת
:טעימונת נוספת מהמשך (אמצע) הספר שכתבתי
“חברת ‘אירו’ שלום, במה אוכל לעזור?” – אני שומעת קול גברי מדהים.
-“אני מחפשת את איליי ק. האם הוא נמצא?” אני שואלת את הקול הרדיופוני.
-“מיד אבדוק” עונה לי הקול.
לאחר זמן קצר הוא חוזר אלי: “לא. הוא לא נמצא בחדרו”
-“תודה רבה לך” – אני.
-“חכי, אנסה בעוד מקום” – ממשיך הקול.
אני ממתינה,
הקול חוזר אליי ואומר לי שוב להמתין, הוא מנסה לבדוק בחדרים סמוכים אם איליי שם.
לאחר כמה דקות הוא שוב על הקו: “לפי דו”ח הנוכחות שלו מסתבר שהשבוע הוא בכלל לא הגיע לעבודה. את צריכה אותו אישית?”
-“כן. זו בדיוק המילה”. כך אני.
-“אני מבין. אין לו תחליף” – הקול.
-“לא הייתי אומרת.” אני מוצאת את עצמי צינית.
-“אז מה, את בחדר האטום?” – שואל הקול, “ואל תעני לי אם זה אישי מדי”…
אנחנו צוחקים.
-“אז מה שמך?” שואל הקול.
-“תום”.
-“שם יפה. ‘תום’ משלם, ‘תום’ מתמים, ‘תום’ – שם לועזי, או ‘תום’ של סיום?”
-“וואו…” אני מתרשמת מהמהירות בה הוא ירה הכל, “אני משערת שקצת מכל דבר, כל אחד וההתחברות האישית שלו”
-“שמי דן” אמר בלי ששאלתי.
-” ‘דן’ מדניאל, או ‘דן’ מדן?”
-“‘דן’ מדן, בקיצור ‘דני’ ובחיבה: ‘ברוס’ מ’ברוס וויליס’ “
-“ולא מ’ברוס-לי’… טוב דני-ברוס, אז שיהיה לך לילה טוב, ואני מקווה שהלילה נגמרו לסאדם הסקאדים. ביי”
-“רגע, אל תנתקי. עד שסוף סוף מישהו מדבר אתי בצלילות בשעות האלה”
-“מה, אתה עושה צחוק?, בסה”כ תחילת הערב”
-“אז למה את מנתקת?”
-“אין לך עבודה?”
-“לא. משמים פה”
-“יש לך ערכת מגן?”
-“כן. אבל אני לא ממש משתמש בה”
-“בדרך כלל אתה מורד?”
-“בדרך כלל אני אופטימי”.
-“אופטימי או שאנן?”
-“זו שאלה. את אופטימית?”
-“אופטימית ללא תקנה”.
-“אז מה את עושה בחייך?”
-“אתה מתכוון חוץ מלהתעסק עם ניילונים אוטמי-פתחים ומסכות?”
-“בערך.”
-“אני מנסה לעשות טוב.”
-“למי?”
-“למי שרק אפשר. תכלית הקיום היא להרבות טוב בעולם הזה. לא?”
-“אני לא חושב שסאדם יסכים להגדרה הזו”
-“בתור מי שמצמית את כל אלה שלא חושבים כמוהו, אני חושבת שסאדם לא יסכים אתי בעוד כמה דברים.”
-“בהקשר האופטימי, את מאלה שחיים כרגיל או שזה שסאדם חושב קצת אחרת מאתנו, זה הרחיק אותך מאזור ב’?” (איזור מסוכן בדרגה שנייה בזמן מלחמת המפרץ הראשונה)
-“לא, לא. אני חיה באותה מתכונת רק שבלילה, כשבדרך כלל נהוג לישון, אני ממש לא.”
-אז מה את עושה?”
-“מדברת בטלפון כפי שאתה שומע”
-“ומה את עושה ביתר הזמן, בבקרים למשל?”
את שיחתנו קוטעת אזעקה.
“הנחש” אני אומרת לו. “הנחש מגיח שוב, ביי.” ומנתקת.
(הימים – ימי מלחמת המפרץ הראשונה, “נחש צפע” – היתה הסיסמה לאזעקה ששודרה ברדיו ובטלוויזיה כל פעם שנורו טילי סקאד לעבר ישראל )
